מקור הפירזול ירושלים בע"מ ואח' נ' פרינץ ואח'

פסק-דין

1.הורתו של הליך זה בהתנגדות לביצוע שטר שהוגש על ידי התובעת לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים ביום 5/6/11 במסגרת תיק מס' 03-20090-11-6. עיון בשטר על פי חזותו מלמד, כי עסקינן בשיק ע"ס 15,000 ש"ח שנמשך על ידי הנתבע לטובת התובעת לזמן פירעון 4.8.09. ההתנגדות הועברה לבית משפט השלום בירושלים ובדיון מיום 12/2/12 שהתקיים במעמד הצדדים ניתנה החלטה, לפיה, בהסכמת הצדדים התקבלה ההתנגדות ונוכח סכום התביעה התובענה הועברה להידון בסדר דין מהיר כאשר הבקשה לביצוע שטר על צרופותיה משמשת ככתב תביעה בתיק ותצהיר הנתבע שצורף להתנגדות על צרופותיו שימש הן ככתב הגנה והן כתצהיר עדות ראשית בתיק.

2.לטענת הנתבע כפי שבאה לידי ביטוי בתצהיר התומך בהתנגדות, בתחילת שנת 2009 נכרת הסכם בינו לבין הצד השלישי, מר מאיר בן קיסוס, שהינו נגר במקצועו לצורך התקנת מטבח בביתו. במהלך עבודת הנגרות נתקל הצד השלישי בקשיים ובעיות רבות, זאת, בשל תכנון רשלני ולקוי, כאשר בפועל העבודה לא הסתיימה. לטענת הנתבע, הצד השלישי לא ביצע מלכתחילה מדידות גובה בכל שטח המטבח, דבר שגרם להתקנת ארון המטבח תוך שנותרו הפרשי גובה בלתי אחידים ובלתי אסטטיים. כמו כן, צביעת המטבח בוצעה לטענת הנתבע באופן חובבני ולקוי ונמצאה בלתי אחידה ולא אסטטית. כמו כן, נמצאו פגמים בהתקנת התנורים בארון המטבח. כמו כן, הנתבע פרט רשימה ארוכה נוספת של ליקויים. לטענת הנתבע, הצד השלישי ניסה לתקן המעוות ואולם ללא הצלחה רבה. במהלך חודש יולי 2009 ביקש הצד השלישי לאפשר למשהו מטעמו, אדם בשם יהודה שעובד אצל התובעת, לבדוק את הליקויים על מנת לפתור את הבעיות במטבח. הצדדים נפגשו בבית הנתבע. הפגישה ארכה כשלושת רבעי השעה ובתומה הודיע מר יהודה כי הוא לא יוצא מבית הנתבע ללא שיק בגין סחורה שסיפק למאיר. לטענת הנתבע מדובר היה בהודעה "מאיימת ביותר, העולה כדי התנהלות פלילית של סחיטה באיומים והשגת גבול. נוכח האיום הנ"ל חשש הנתבע לשלומו ולביטחונו. הנתבע התקשר לצד השלישי על מנת שזה יסדיר בעיותיו מול יהודה. במהלך השיחה ביקש הצד השלישי כי הנתבע ימסור למר יהודה שיק על סך 15,000 ₪, זאת, על חשבון יתרת התמורה עבור עבודות המטבח, בשל חובות שמאיר חייב לתובעת. נוכח האמור, סוכם, כי הנתבע ימשוך את השיק לתאריך מאוחר בשבועיים כאשר עד אז התחייב הצד השלישי להשלים ולסיים את עבודות המטבח ובתנאי כי באם תוך שבועיים לא יושלמו העבודות השיק יבוטל בהסכמת הצדדים ולא תהיה להם כל טענה. הואיל והצד השלישי לא קיים את הבטחתו הורה הנתבע לבנק שלא לכבד את השיק.

3.לטענת התובעת, כפי שעולה מתצהיר עדות ראשית שהוגש על ידי מנהלה, מר יוסף בנימין, התובעת הינה צד שלישי האוחז כשורה בשיק. התובעת סיפקה למר מאיר בן קיסוס סחורה הכוללת לבדים, עץ חומרי פרזול ועוד אשר למיטב ידיעת התובעת הותקנו בבית הנתבע. נוכח חוב שנוצר לצד השלישי כלפי התובעת נתבקש מר יהודה, שהינו סוכן מכירות וממלא תפקידים נוספים אצל התובעת, לפנות לצד השלישי לצורך סילוק החוב. בעקבות פניית יהודה לצד השלישי סוכם, כי הנתבע ימסור לידי יהודה המחאה על חשבון חובו לצד השלישי. מנהל התובעת מכחיש שנתבקש להסכים לתנאי בדבר פירעון השיק. התובעת אף צירפה תצהיר מטעם יהודה תורג'מן לו צורפה כרטסת החוב והעתק השיק. מר יהודה הכחיש כי הגיע לבית הנתבע על מנת לבחון את כשליי העבודה וציין, כי הוא אינו מוסמך לכך ואף לא נתבקש לעשות כן. כמו כן, מר יהודה ציין, כי במועד הפגישה נכח נציג של הצד השלישי. כמו כן, ציין, כי מי שמסרה את השיק הייתה רעייתו של הנתבע. מר יהודה הכחיש טענות הנתבע בדבר נקיטה בדרכי איום.

4.ביום 16/4/12 הוגשה הודעה לצד שלישי באישור בית המשפט, זאת, על יסוד טענות הנתבע לביצוע עבודה רשלנית ובלתי מקצועית מטעמו בהתקנת המטבח, ההסכמות אליהם הגיעו בעת משיכת השיק לפקודת התובעת כפי שפורטו לעיל ואישורו בכתב של הצד השלישי כפי שעלה מכתב התחייבות שצורף להודעה כנספח ג'.

5.ביום 2/5/12 הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הנתבע ורעייתו וכן, אישור מסירת ההודעה לצד שלישי ביום 22/4/2.

6.לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בתצהירי הצדדים על נספחיהם ושמעתי עדויות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להתקבל במלואה וכן, דין ההודעה לצד שלישי להתקבל. להלן נימוקיי:

6.1עניינה של תביעה זו יסודו בעילה שטרית. כאשר לא הייתה מחלוקת בין הצדדים, כי התובעת הינה צד רחוק לשיק וכי טענות הנתבע הינן כלפי הצד השלישי בגין עסקת יסוד שנסובה סביב התקנת מטבח בביתו. אומנם, התובעת הינה הנפרעת בשיק וככזו נחזית להיות צד קרוב לשטר אולם, כבר נפסק, כי כאשר הנפרע בפועל הוא צד ג' והוא אינו חלק מעסקת היסוד, אזי קיימת גם לו אפשרות להיות אוחז כשורה על פי פקודת השטרות למרות שבאופן פורמלי הוא צד קרוב לשטר. (ראה: ע"א 1886/97 זאב יהודה נ' פנינה זלמה פד"י נ"ג (1) 132); ע"א 364/83 ונדה מזרחי נ' פרדי יעקב , פד"י מ"א (3) 402, 406 ).

6.2טענות ההגנה מטעם הנתבע כלפי התובעת כצד רחוק מתמצות בשניים: האחת,

כי השטר היה מותנה בתנאי. השנייה, כי הוא ניתן תחת כפייה ואיומים.

באשר לאיומים הנטענים על ידי הנתבע, ציין הנתבע בעדותו, כי הוא משך את השיק וחתם עליו וכי הינו מכיר את יהודה שביקר בביתו פעם קודמת על מנת לספק סחורה לצורך התקנת המטבח. כמו כן, הנתבע אישר, כי המוצרים שיהודה סיפק הותקנו במטבח. באשר לנסיבות משיכת השיק הנתבע העיד כדלקמן: " אני לא יודע מה עושה בן אדם מאויים בדרך כלל. אני לא בן אדם שאוהב עימותים עם אנשים. לא כתבתי שיק באופן מיידי, על המקום. קודם כל התקשרתי למאיר וליורם קבלן השיפוצים שהוא הביא לי את מאיר. שאלתי את מאיר מה קורה פה משום שהוא ביקש ממני לתת לחבר שלו יהודה להסתכל אצלי בבית ולהתייעץ אתו כדי לעזור למאיר לתקן את הבעיות במטבח, אני לא ידעתי את מי הוא ישלח.... אחר כך הוא אמר אני לא עוזב את הבית בלי לקבל את הכסף, מאיר חייב לי כסף. זה היה הפתעה מבחינתי לא דיברתי עם מאיר על כסף וגם לא היה סיבה, אני לא הייתי חייה למאיר גרוש.( פרוטו' בעמ' 12 שורות 21-29). כמו כן, הנתבע העיד, "התקשרתי ליורם ושאלתי אותו אם יש לו רעיון, ואני לא זוכר אם הוא או אשתי שהציעו שאנחנו עדיין מעוניינים שמאיר יתקן את הבעיות ולכן אם הוא מוכן לבוא ולהשלים את העבודה תוך שבועיים ניתן לו שיק דחוי לשבועיים באמצעות מקור הפרזול". (פרוט' בעמ' 12 שורות 30-32).

עוד ציין הנתבע בעדותו, כי לא תיקן את הליקויים הנטענים על ידו עד היום. כמו כן, אישר כי על פי עיסקת היסוד הינו חב לצד השלישי למעלה מ- 15,000 ₪ שלא שולמו נוכח אי השלמת העבודה. הנתבע אף אישר, כי לא המציא חוות דעת וכי אינו יודע את הערך הכספי של תיקון הליקויים.

בעדותה של אשת הנתבע, גב' דפנה פרינץ, עודנה טענת הנתבעים באופן שציינה, כי יהודה ביקר בביתה הוא נתן לה "הרגשה מאוד לא נעימה".

הנתבע לא דאג לזמן את יורם או העובד של הצד השלישי שנכחו במעמד זה ולכאורה היו עדים לפגישה בביתו בעת שמשך את השיק לפקודת התובעת, עדים אשר ללא ספק היה בהם כדי להאיר טענותיו. הלכה פסוקה היא ומושרשת היטב היא, כי הימנעות מהבאת ראיות, פועלת לחובתו של הנוקט בה, כיוון שמתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הוצג המסמך או אילו הושמע העד, היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב. הימנות מהבאת ראיה, מקימה למעשה, לחובתו של הנמנע, חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה- דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היא היתה פועלת לרעת הנמנע.( ראה: ע"א 55/89 קופל נהיגה עצמית נ' טלקאר, מ"ד (4) 595; ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציון בע"מ פד"י (1) 239 בע"מ 245; ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח' פד"י מה (4), 651,654 : י.קדמי, על הראיות, חלק שני, תשנ"א -1991).

בתצהירו של מר יהודה הכחיש הוא כל נושא של איום או כפיה. כמו כן, ציין, כי היה דין ודברים בין הנתבע למר מאיר שלא היה מעניינו.

6.3הלכה פסוקה היא, כי "...הגישה הכללית היא, שאלו הן שתי עילות תביעה נפרדות, הנבדלות זו מזו גם בנטל הראיה: בתביעה שטרית, נטל הראיה הוא על הנתבע, בעוד שבתביעה על פי עסקת היסוד - נטל הראיה הוא על התובע". (ראה: ע"א 562/88 בן אריה נ' סופר, פ"ד מה(1) 647, 657 (1991)).

לא הייתה מחלוקת בין הצדדים, כי התובעת "אוחזת בשטר" ומכאן עומדת לזכותה מיידית החזקה הקבועה ברישא סעיף 29(ב) לפקודת השטרות: "כל אוחז שטר, חזקה לכאורה שהוא אוחז כשורה".

הסיפא של סעיף 29 (ב) לפקודת השטרות, קובעת כדלקמן:

"....אך אם הודו או הוכיחו בתובענה שהקיבול או ההוצאה או הסיחור שלאחריה פגועים ברמאות, בכפיה, או באלימות ופחד, או באי-חוקיות, חובת הראיה מוחלפת, עד אם הוכיח האוחז שלאחר אותה רמאות או אי-חוקיות ניתן בתום לב ערך בעד השטר".

"...הפירוש הנכון של הסעיף [29(ב) לפקודת השטרות] הוא, שאם הנתבע הביא עדות לכאורה בדבר רמאות, עוברת חובת הראיה לתובע, כלומר – עליו מוטלת עתה חובת הביניים להמשיך מצידו בהבאת עדות על מתן תמורה בתום לב. אם אין הוא עושה כן, הוא צפוי לכך, שבית המשפט יפסוק נגדו על יסוד העדות לכאורה. אולם חובת ההוכחה העיקרית בדבר רמאות או פגם אחר בזכות הקניין מוטלת על הנתבע עד סוף המשפט.... ואם ההוכחה מטעם הנתבע נמצאת בלתי מהימנה... עדיין זוכה התובע האוחז בשטר, על סמך החזקות הנובעות מן השטר, אף אם הוא – התובע – לא הצליח להוכיח שנתן תמורה בתום לב. לכן לא בכדי מדבר סעיף 29(ב) על החלפת חובת הראיה דווקא" (ראה: ע"א 160/63, טופרובר נ' סטולר, פ"ד יז' 2525, 2527- 2528 (1963).